מכון שילה, הרב הרצוג 25 | טלפון: 03-5328114 |פקס: 03-5326316|אימייל: machonshilo12@gmail.com 

כנס בנושא: מה נשתנה" מתחת לכיפה בנוער הדתי לאומי

 

מאת: ד"ר צבי מוזס

לאחרונה התפרסמו ועלו לסדר היום הלאומי תופעות התנהגותיות, פסיכו-סוציולוגיות, של הציבור הדתי לאומי אשר מקדו את תשומת לב התקשורת.

בגיל הבוגר עלו נושאים כמו התלונות של נשים כנגד הרב אבינר, הטרדות מיניות של רבנים ואנשי חינוך אשר נצלו את תפקידם ומעמדם הבכיר. הפער בין הנורמות והחינוך המוסרי תורני הגבוה להתנהגות המביכה, גרם לקושי בפתיחת הנושא הטעון והרגיש ובנכונות להתלונן. בקרב בני הנוער התפרסם מכתב "נפגעי הישיבות", הישיבות הגבוהות וישיבות ההסדר, המתלוננים על בעיות הסתגלות ומצוקה רגשית ונפשית. המסגרות נתפסות כדרשניות מדי ולוחצות להתנהגות נורמטיבית מוסרית ברמה גבוהה, ומי שחש שאינו עומד בסטנדרט הקבוצתי חווה אישית לחץ ומצוקה נפשית. המסגרות התורניות בכללן נתפסות כמפעילות לחץ קונפורמי לעיצוב דמויות תורניות חד-מימדיות, ומי שלא מסתגל חש עצמו כחריג וככשלון. ברצף החברתי עולות תופעות של ביטויים חיצוניים של לבוש והתנהגות, כמו מכנסיים לבנות, תסרוקות שונות ומשונות של בנים ובנות, כיפות בגדלים ובגוונים שונים, ריקודים ייחודיים בשמחות, אימוץ פרטי לבוש ודפוסי התנהגות חילונים, או חילונים למחצה בלי לחצות את הקו ממש. נוצרו בעיות חדשות ובולטות של רווקים ורווקות בגיל מאוחר יחסית, לעומת נישואין מוקדמים מאוד של אחרים.

 

בגילאים הצעירים, בצבא ולאחריו קיימת תופעה של בלבול ונדנדנה, הורדה והחזרת כיפה, וגיבוש זהויות ביניים בעלת אפיונים מיוחדים. בקצה הרצף ישנם הדתל"שים, דתיים לשעבר,אשר לא מתנתקים ממש מהחברה הדתית. לעומתם בקצה השני קיימת התופעה הנמשכת של התחרד"לות חלקים רחבים בציבור הדתי לאומי, אשר אורח חייהם הדתי דומה לחרדים, עם פרטי לבוש והזדהות עם הציונות והמדינה השומר על המרכיב הלאומי. אי שם ברצף יש אימוץ של דפוסים "רפורמים וקונסרווטיבים", ורעיונות חדשניים, בלי לקרוא לילד בשמו, כדי לא להיות מוקצים מחמת מיאוס.

 

כל התופעות הללו מעלות את השאלה החברתית והמקצועית של "מה נשתנה" ומה איננו אלא לבוש חדש של בעיות מוכרות וישנות, המלוות את הציבור הדתי לאומי החל מהקמת המזרחי והפועל המזרחי ותנועת בני-עקיבא. מה קורה באמת "מתחת לכיפה" או "מתחת לחגורה" של הציבור הדתי לאומי בכלל, ובעיקר הנוער והצעירים.

 

דרכה של מדיה ותקשורת היא מידת ההגזמה וניפוח הנושא. כך כתבות צהובות, וצהובות למחצה, עם כותרות גדולות, לוו את הנושאים שעלו. הציבור החילוני זהה מאז ומתמיד את נקודת התורף והתורפה של הדתיים בנושא המיניות, והדרך הדוגמאטית, המסורבלת לעתים הצנועה- צבועה בה הנושא מטופל. ההפרדה המוקדמת והמוגזמת בין המינים, והעיסוק הכפייתי הפרטי הלבוש הצנוע בפרט, והלכי צניעות בכלל, העלו את הטענה של חסך ופגיעה רגשית. עד לתקופה האחרונה הייתה מידה רבה של קנאה וצרות עין בהצלחות החינוך הדתי ובזקיפת הגו והקומה של ציבור זה, ולא חסרה גם מידה רבה של רוע לב. הקונפליקט הפוליטי החריף בין ימין ושמאל קיים תמיד ברקע של סדר היום הלאומי, ולעתים כתוצאה ממתחים בתחום זה הולכת וגוברת מתקפת השמאל והתקשורת על הנהגות והלכות של הציבור הדתי. כך היה בשיא של רצח רבין ז"ל, כאשר ציבור שלם נתפס כאשם, כך היה בשעת פינוי המאחזים וכך צפוי היום על רקע האפשרות של פינוי גוש קטיף וישובים נוספים. להסלמה החברתית בין ימין ושמאל ולמתקפה הפוליטית על ההתנחלויות צפויה גם מתקפה חינוכית פסיכולוגית, מעל ומתחת לחגורה.

 

אבל במנותק ממה חושב ואומר הציבור החילוני והתקשורת דרושה התבוננות עצמית פנימה. ובהסתכלות כזו אכן קיימת תחושה של תזוזות ותמורות משמעותיות באורח חייו של הנוער הדתי לאומי, ספק התערערות הסדר והמשמעת והמסגרות המקובלות עד היום, הרבה בלבול וחיפוש דרך. תהליך כזה עלול להחמיר ולסמן התפרקות והרס, אך עם טיפול נכון וגישה נכונה עשוי להיות שלב של תהליכי התססה והבשלה, עד לאינטגרציה דתית לאומית חדשה השאלה הפתוחה היא האם אכן "אין חדש תחת השמש", ומה שחדש הוא תהליכי תסיסה והבשלה חיוביים של ציבור ערני חי תוסס ומתפתח. או, האם מדובר בבעיות מתמשכות בלתי פתירות ולא מטופלות הגורמות לתהליך של החרפה עד כדי "פיצוץ" והתפרקות חברתית ואידיאולוגית. קיים הצורך להגדרות חדשות וכינויים חדשים לאבטיפוסים ולתתי הקבוצות החדשים, וחשיבה רעננה וחדשה של דרכי חינוך וטיפול.

 

הבעיות הנוכחיות דורשות תשומת לב רבה, רגישות, אמפטיה סבלנות וסובלנות, אך גם התארגנות מקצועית חדשה. דמותו של הרב בקהילות הדתיות לאומיות עברה תמורות ושינויים, ולמעשה קיימים סוגים שונים של רבנים. בקצה האחד, פוסקי הלכה, מלמדים ומחנכים, ובקצה האחר כמעט עובדים סוציאליים וקהילתיים, ואולי גם יועצים ופסיכולוגים. במקרים רבים פעילותם חופפת במידה רבה פעילות מקצועית קהילתית של שירותי רווחה עד כדי נגיעה בפסיכותרפיה ובנושאים פסיכולוגים ופסיכיאטרים.

 

הנושא של פסיכולוגיה ויהדות כלול בנושא הרחב של דת ומדע, אך יש לו גם אפיונים אידיאולוגים ייחודיים, ואימפליקציות מעשיות. בנושא התיאורטי והאידיאולוגי יש עדיין הרבה מה לדון, לגשר, לזהות את הדומה והשונה המאחד והמפריד. הייתה זו הפסיכואנליזה, אשר במשקל הרב שנתן פרויד למין בתחום ההתפתחות הנפשית, וביסודות הדטרמינסטים והסטרקטורלסטים, הבליטה את הניגוד ליהדות. אמנם לפי חז"ל "יצר לב האדם רע מנעוריו", אך האדם נברא ב"צלם אלוהים" ויש לו חופש בחירה, והשפעות הילדות המוקדמת אינם כה מכריעות בהמשך חייו. הרב אלחנן וסרמן, מגדולי רבני אגודת ישראל, ראה בפסיכואונליזה יסוד כופרני, והרב סולובייצ'יק, מחשובי הוגי הדעות של הציונות הדתית, טען שאם הפילוסופיה מתעמתת חזיתית עם היהדות, הפסיכולוגיה חותרת בשקט מתחתיה.

 

בתקופתנו עדיין יש הד לעמדות חשדניות ושליליות כאלו, אך דומה שחדות וחריפות הנושא האידיאולוגי פחתה עם השנים ועיקר הבעיה הוא בתיאום ובשיתוף הפעולה המעשי בין רבנים ופסיכולוגים. במציאות הפרקטית, הפסיכואנליזה, אשר נתפסה ככופרנית, עדיין נמצאת ברקע ההכשרה של פסיכולוגים. אך גם מי ששיך לאסכולות הדינאמיות נחשף לשינויים ותמורות אשר אמצו עקרונות של סובייקטיביות ודיאלוג בין-אישי, כמעט בוברייני, בין מטפל ומטופל. התפיסות החדשות מאמצות גישה של הדדיות, שוויון וחופש בחירה רב יותר לעומת העקרונות הדטרמינסטים של פרויד, והניסוחים החדשים קרובים יותר ליהדות. אצל רבנים ככלל, ורבנים דתיים לאומים בפרט, למרות הגישה התורנית המוסכמת שהכל נמצא בתורה בבחינת "הפוך בה והפוך בה וכולה בה", עדיין יש מקום ללמוד ולקבל מהעולם החילוני, ולא רק בתחום הטכנולוגי. קיימת הבנה פונקציונאלית של תפקיד הפסיכולוג הבא מנקודת מוצא יותר ניטרלית ולא שיפוטית ערכית, אשר רב המייצג את ההלכה איננו יכול לאחוז בעמדה כזו.

 

כאשר קיימת פסיכופתולוגיה מובהקת, סימפטומים בולטים ואבנורמליות בהתנהגות, נוח יותר לזהות ולהכיר בסמכות מקצועית של פסיכיאטרים ופסיכולוגים, ולהבחינה מסמכותם הרוחנית החינוכית של רבנים. אך ככל שזה נוגע לבעיות חברתיות והתנהגותיות נורמאליות, וקיימת חפיפה והשקה עם חינוך, הבעיה מתחדדת. בנוגע לפסיכותרפיה, אשר לה היבט טיפולי בעיקר, אך גם חינוכי, הפתרון העקרוני והמעשי הוא בחירת אנשי מקצוע בעלי השקפה דתית, המפחיתים את החשש והחרדה להשפעה חינוכית שלילית על המטופל.

 

על מנת להתמודד עם הבעיה יזמנו שלושה פסיכולוגי לינים בכירים, יואל פורת מיכל רנץ והחתום מטה, יחד עם קבוצה של מטפלים דתיים צעירים, הקמת מכון חדש, "שילה"- שירות יעוץ לציבור הדתי". המחשבה והתכנון הם שבצוותא עם "צוהר", גוף של רבנים צעירים, נוכל לקדם שיתוף פעולה עקרוני ומעשי בין רבנים ופסיכולוגים. רבני צוהר מוצפים בפניות רבות של צעירים, אשר אחוז גבוה מהם שייך לתחום הפסיכולוגי, וניתן לזהות הרבה תחומי השקה וחפיפה.נושאים כמו זוגיות ובחירת בני זוג, דילמות בזהות החברתית הדתית והמינית, רגשי אשמה סביב קושי בעמידה בסטנדרטים מוסריים גבוהים וכ'ד, ניתן להתייעץ במקביל עם רבנים ופסיכולוגים, ולשקול ביחד מתי יש מקום לפסיכותרפיה, מתי ניתן להסתפק בייעוץ והכוונה, ומי הגורם המתאים.