מכון שילה, הרב הרצוג 25 | טלפון: 03-5328114 |פקס: 03-5326316|אימייל: machonshilo12@gmail.com 

כתבה מעיתון הארץ - על כנס מכון שילה

הפסיכולוג מחויב למטופל, הרב מחויב לאלוהי המטופל

כנס באוניברסיטת בר-אילן עסק בחוסר האמון הקשה בין רבנים לפסיכולוגים בציבור הדתי-הלאומי. בין השאלות שהלהיטו את הרוחות: האם צריך לשכנע הומואים ולסביות לשנות את התנהגותם

 

שם הכנס החריג שנערך ביום חמישי שעבר באוניברסיטת בר-אילן היה "רבנים ופסיכולוגים - היילכו שניהם יחדיו?" בעברית עכשווית ובוטה יותר אפשר לומר שהכנס עסק בחוסר האמון המאפיין את היחסים בין רבנים לפסיכולוגים, ובנזקים שחוסר האמון הזה גורם לכל מי שמבקש, בשעת מצוקתו, להיעזר גם בסיועו הרוחני של הרב וגם בסיועו המקצועי של הפסיכולוג.

 

הדיון הסוער שהתפתח בכנס, שבו נכחו כמאה גברים ונשים, המחיש את העובדה שמבחינת הציבור הדתי-הלאומי מדובר בסוגיה קשה. "יש ציבור גדול שלא מוכן לוותר לא על עזרת הרב ולא על עזרת הפסיכולוג והקרע וחוסר האמון שביניהם קורע אותו", אמר הפרופ' אלי וקיל, ראש המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן ומי שעמד בראש יום העיון.

 

הפסיכולוג כמתחרה

"אחרי שפרצו החוצה כל השאלות הקשות, התברר שגם רבנים וגם פסיכולוגים מודעים לצורך בהידברות", סיכם את יום העיון הרב רפי פויירשטיין, מראשי הפעילים ב"צהר", ארגון הרבנים שיזם את הכנס יחד עם המחלקה לפסיכולוגיה של אוניברסיטת בר-אילן ומכון שילה, גוף המורכב מפסיכולוגים דתיים המעניקים שירותי ייעוץ לציבור הדתי. פויירשטיין מכהן כיום כרב של קהילה דתית-לאומית בשכונת הר-נוף בירושלים ומשלים את עבודת התזה לקבלת תואר שני בפסיכולוגיה בבר-אילן.

 

"כמי שחובש את שני הכובעים וחי בשני העולמות, אני חש גם את מצוקת הרבנים וגם את מצוקת הפסיכולוגים", אמר פויירשטיין ל"הארץ" כשהתבקש להסביר את מהות הקרע. "הרבנים מצויים במצוקה כי הם מודעים היטב, ברובם הגדול, לגבולות ההכשרה שלהם. אנשי קהילותיהם באים אליהם בהמוניהם גם כדי לשטוח בפניהם את בעיותיהם הנפשיות ורבנים רבים מרגישים שהם לא מסוגלים לעזור להם. מצד שני יש פסיכולוגים, בעיקר חילונים, שנקלעים למצוקה כאשר ניצב בפניהם מטופל דתי. הם פשוט לא מצליחים להבין את החשיבות שהוא מייחס לפונקציה שהרב ממלא בחייו. אני כל הזמן מקבל טלפונים מפסיכולוגים ומרבנים. הפסיכולוגים מבקשים ממני שאעזור להם להבין את המטופל הדתי; הרבנים מבקשים שאמליץ להם על פסיכולוגים שאפשר לסמוך עליהם".

 

הביטוי "פסיכולוגים שאפשר לסמוך עליהם", השגור מאוד בפי הרבנים, הוא אחד המפתחות להבנת יחסם למדע הפסיכולוגיה. הקריטריון שלפיו יקבע רב אם הוא יכול לסמוך על פסיכולוג כלשהו אינו קשור, בדרך כלל, למידת המקצועיות שלו או לטיבו של המוסד האקדמי שבו רכש את השכלתו, אלא להשקפתו הדתית. "לרבנים", מסביר הרב פויירשטיין, "קל לשתף פעולה עם רופאים כי רבנים עוסקים בנפש ורופאים בגוף. קשה להם, לעומת זאת, לשתף פעולה עם פסיכולוגים כי שניהם עוסקים בנפשו של האדם".

 

מה שמחמיר את הקונפליקט בין הרב לפסיכולוג, לדברי פויירשטיין, זה ש"חלק משיטות הטיפול הפסיכולוגיות מתבססות על פילוסופיות בדבר טבע האדם, שמנוגדות לחלוטין לתפישה היהודית. הפסיכולוג מחויב קודם כל למטופל בעוד שהרב מחויב קודם כל לאלוהיו של המטופל. הפסיכולוג מנסה לעזור למטופל לפתור את בעיותיו באמצעות התחברות לעצמו, בעוד שהרב מנסה לעזור לו באמצעות התחברות לעולם המצוות". החשש העיקרי של הרבנים נובע מהנחתם שפסיכולוגים, המשוחררים מכבלי ההלכה והמחויבים רק להקלת המצוקות של מטופליהם, מעניקים לגיטימציה לתופעות והתנהגויות שההלכה פוסלת.

 

הקונפליקט הזה מתגלה במלוא חריפותו כאשר אל הפסיכולוג מגיע מטופל דתי בעל נטיות הומוסקסואליות. "בלשון הרב ההומוסקסואליות מוגדרת כסטייה", אומר פויירשטיין, "אבל בלשון הפסיכולוגים היא מוגדרת כנטייה מינית. וההבדל בין סטייה לנטייה מינית הוא לא סמנטי". הקונפליקט יכול להתגלות גם כאשר בני זוג דתיים מבקשים להיעזר בייעוץ פסיכולוגי כדי לפתור משברים בחיי הנישואין שלהם. הפסיכולוג, בניגוד לרב, לא בהכרח יעניק עדיפות לאופציית "שלום הבית".

 

מה שמחזק עוד יותר את חשדנות הרב כלפי הפסיכולוג, ממשיך ומסביר הרב פויירשטיין, זה שלא מעט רבנים רואים בפסיכולוג מתחרה, "מישהו שיכול לפגוע ברייטינג של הרב בקרב הציבור". רוב הבעיות בהקשר הזה מתעוררות במקרים המצויים במה שפויירשטיין מגדיר "התחום הרך". "כל רב מבין שאם מגיע אליו אדם בעל נטיות אובדניות, הוא חייב להפנותאותו לטיפול מקצועי", הוא אומר, "הקונפליקט מתעורר בשאלות הקשורות לחינוך הילדים, לקשיים בין בני זוג, לתחושות שבר לא-קליניות. רבנים חוששים שמעמדם המנהיגותי ייפגע אם הציבור יפנה לפסיכולוגים גם בנושאים כאלה". פויירשטיין משוכנע שזהו חשש שווא: "אין ספק שהרייטינג של הרב גבוה יותר. הציבור מצביע ברגליים ובא אליו בהמוניו. חוץ מזה מדובר בשני מישורים שונים. הרבנים הם מנהיגים והפסיכולוגים הם אנשי מקצוע. והם חייבים לשתף פעולה".

 

מצוקת ההתנתקות"

שיתוף הפעולה הזה נדרש דווקא עכשיו בגלל המצוקה הקשה שבה שרוי הציבור הדתי", מוסיף הפרופ' וקיל. "המדינה עוברת טלטלות קשות מאוד, שהציבור הדתי במרכזן". וקיל סבור שהחרדה מפני תוכנית ההתנתקות והדילמות הנובעות מהעימות שבין הוראות החוק לפסיקות הרבנים, גורמות מצוקה קשה בציבור הדתי. "יש לנו דור מבולבל מאוד, הזקוק לסיוע", הוא אומר.

אלה המבקשים לקבל סיוע נתקלים בקונפליקט בין הרבנים לפסיכולוגים, הקולע אותם לבעיה חדשה, שמגבירה עוד יותר את מצוקתם. "כמו שהרב הצבאי הראשי מצא את עצמו בקונפליקט בין הרמטכ"ל לבין הרב שפירא", אומר הפרופ' וקיל, "כך כל אדם דתי שמבקש סיוע מוצא את עצמו בקונפליקט בין הרב לפסיכולוג".

 

וקיל סבור שהחשדנות בין רבנים לפסיכולוגים היא הדדית: "רבנים חוששים שפסיכולוגים ינצלו את כוחם, ואת תלותם של המטופלים בהם, כדי להוציא אותם לתרבות רעה ופסיכולוגים סבורים שרבנים עוסקים בתחומים שהם לא מתמצאים בהם ושלא הוכשרו לעסוק בהם".

 

שלושה מרבניה החשובים של הציונות הדתית השתתפו בכנס: הרב הראשי לשעבר ישראל לאו, הרב של רמת גן יעקב אריאל, ושלמה אבינר, ראש ישיבת עטרת ירושלים והרב של ההתנחלות בית-אל. הסכמתם להשתתף בכנס, והעובדה שלא פסלו בדבריהם את הפסיכולוגיה ותמכו בדיאלוג בין רבנים לפסיכולוגים, הם ההישג הגדול של המארגנים.

 

אלא שכבר בדברי השלושה, שהושמעו בחלקו הראשון, אפשר היה לאתר רמזים לסערה שעתידה היתה להתעורר בהמשך. הרמז הראשון נכלל כבר בדברי הברכה של הרב לאו. אחרי שקבע ש"בין הפסיכולוגיה להלכה לא חייבת להיות סתירה"ושהיחסים ביניהם דומים, "בעיקרון", לאלה שבין ההלכה לרפואה, הוא הדגיש גם את ההבדל בין הרופא האובייקטיווי לפסיכולוג הסובייקטיווי. הפסיכולוג, אמר, אינו פועל בבועה ו"משהו מאמונתו, מתפישת עולמו ומערכיו מוטבע גם בדרכי הטיפול שלו".

 

"ההלכה והפסיכולוגיה הם שני עולמות שונים, שיכולים ללכת ביחד למרות שהם מדברים בשתי שפות שונות", המשיך באותו הקו הרב אבינר. "הפסיכולוג עוסק במה שיש, בעוד שהרב עוסק במה שצריך להיות. הבעיה היא שהפסיכולוג מציע למטופל להשלים עם המציאות, בעוד שהרב מציע לו להשלים את המציאות. אם הפסיכולוגים ימשיכו להציע למטופלים דרכים להשלים עם המציאות, הרבנים ימשיכו להתלבט בשאלה האם להפנות אליהם אנשים".

 

האווירה הרגועה שבה נשמעו הדברים בחלקו הראשון של הכנס השתנתה כבר בתחילת החלק השני, כאשר הפסיכולוגית מיכל פרנץ סיפרה על מקרה שטיפלה בו בעבודתה במכון שילה. היא סיפרה על אשה דתית בת 28, שביקשה שתסייע לה לגלות להוריה את העובדה שהיא מתגוררת עם בת-זוג. בשיחות עמה התברר כי אביה נהג להכותה בילדותה וכי האב היה בעצמו ילד מוכה. הסב המכה שיכנע את בנו שמצוות כיבוד אב מחייבת אותו להשלים עם הכאתו; האב ניסה בתורו לשכנע בכך את בתו אך זו הגיבה אחרת ממנו, התרחקה מגברים ופיתחה משיכה לנשים. פרנץ, פסיכולוגית דתית, סיפרה שלא ניסתה לשכנעה שתשנה את התנהגותה המינית.

 

דבריה עוררו סערה באולם, במיוחד בקרב קבוצה של רבנים צעירים. הרב יצחק שיל"ת, מראשי ישיבת ההסדר במעלה אדומים, שאל את פרנץ בהתרסה אם היא גם "מציעה למטופלים דתיים לאכול חזיר או לנטוש לגמרי את הדת". הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת רמת גן, אמר ש"השאלה שצריכה להידון היא איך להכשיר פסיכולוגים שייתנו גיבוי לאמת התורנית שאנחנו עומדים מאחוריה". לא ייתכן, קבע, שפסיכולוג יבוא לישיבה תיכונית ויאמר, כפי שקרה לדבריו באחת הישיבות, ש"אוננות היא דבר נורמלי". "אני אהיה מוכן להפנות אדם לפסיכולוג", הוסיף הרב עזריאל אריאל, רב המושב עטרת, "רק אם אדע שאוכל ללוות את הטיפול ולנתק, במידת הצורך, את המטופל ממטפלו".

 

"אני שמח על האופן שבו הסתיים הכינוס", אמר למחרת יום העיון הפרופ' וקיל. "אני גם שמח שלא טייחנו דבר ושרבנים ופסיכולוגים העזו להעלות את כל הבעיות. לדעתי, זה סימן לקיומו של אמון הדדי כלשהו". כל אחד אמר את כל שעל לבו, הוסיף, והחבילה בכל זאת לא התפרקה.